החלטה בתיק בש"פ 4574/10

1.        לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על מקצת גזר-דין שניתן ביום 3.3.2005 קרי: לפניי למעלה מחמש שנים.

2.        בשנת 2005 הורשע המבקש, רואה חשבון מוסמך, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בשורה ארוכה ביותר של עבירות ובהן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, השמטת הכנסה מדו"ח, קיום פנקסי חשבונות כוזבים, מסירת דו"ח וידיעות לא נכונים, זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, הדחה בחקירה וכן עבירות הקשורות בהלבנת הון. בית המשפט אישר את הסדר הטיעון לעניין העונש ובהתאם לכך השית על המבקש עונשים כדלקמן: מאסר לנשיאה בפועל לתקופה של חמש שנים, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בגובה של 750,000 ש"ח או שנתיים מאסר תמורתו, וכן פיצוי לנפגעי העבירות. גזר הדין ניתן, כאמור, ביום 3.3.2005.

3.        ביום 14.6.2010 הוגשה הבקשה שלפניי להארכת מועד להגשת ערעור על מקצת מגזר-הדין. המבקש, המיוצג היום על-ידי הסנגוריה הציבורית, מבהיר כי בינתיים הוא סיים לשאת בעונש המאסר (ביום 21.4.2008), וכי הערעור שהוא חפץ להגיש נסב אך ורק על מרכיב הקנס (בסך של 750,000 ש"ח) ועל עונש המאסר שנקבע חלף תשלום הקנס (לתקופה של שנתיים). המבקש טוען, באמצעות סנגוריו דהיום, כי בעת גיבוש הסדר הטיעון וגזירת הדין לא הוצגו על-ידי הסנגור דאז נתונים לגבי מצבו הנפשי הקשה של המבקש.

           בבקשה שלפניי מתוארת השתלשלות העניינים מאז שנגזר דינו של המבקש: תחילה סבר המבקש כי הסדר הטיעון בעניינו הוא התוצאה הטובה ביותר שניתן להשיג, ועשה ככל יכולתו לשקם את עצמו במסגרת שהותו בבית האסורים, תוך שהוא מגיש בקשות חנינה לנשיא המדינה - שנדחו. לאחר מכן, בשנת 2008, הוא פנה למחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, ושם החלו - כעבור מספר חודשים - לטפל בפנייתו. הסנגוריה הציבורית פעלה לאיסוף החומר הנוגע למבקש, ולבסוף נבחר נתיב הערעור חלף מסלול הבקשה למשפט חוזר.

           אליבא דהמבקש, סיכוייו של הערעור להתקבל גבוהים ביותר, זאת לאור מחלת הנפש שממנה סבל בשעה שביצע את העבירות, כפי שעולה מחוות-דעת פסיכיאטרית שנערכה עוד בשלהי שנת 2004. חוות-דעת זו, כך מדגיש המבקש, לא נחשפה בהליך המשפטי, וזאת עקב שתי סיבות אפשריות: האחת, מצבו הנפשי של המבקש, כושר השיפוט המעורער שלו, רגשות הבושה והפחד שהציפו אותו, והלחץ שהיה נתון בו ליטול על עצמו את מלוא האחריות הפלילית. השנייה, העובדה שעורך-הדין של המבקש ייצג בו-זמנית גם את הנאשמים האחרים בפרשה, תוך חשש מפני ניגוד עניינים הנובע מבחינת האינטרסים של כלל הנאשמים ולא של המבקש בלבד. המבקש מפנה בהקשר זה לאמירה של הסנגור במסגרת הטיעונים לעונש: "העונש חמור, הסכמנו לו גם משום העובדה שישנם שני אחיו בתקווה שהם לא יורשעו". הסנגוריה הציבורית מבקשת להדגיש כי היא אינה טוענת לכישלון מצד הסנגור דאז, אלא היא טוענת באשר "לנזק שנגרם למבקש כתוצאה מהתנהלותו שלו עצמו, ונזק זה לא נמנע עקב העובדה שסניגור אחד ייצג את שלושת הנאשמים". המבקש סבור כי קבלת הערעור וביטול עונש הקנס יהא בהם כדי לתקן, ולו באופן חלקי, את עיוות הדין שנגרם לו משהוטל עליו עונש חמור שאינו הולם את נסיבות המקרה לאשורן.

4.        המשיבה מתנגדת להארכת המועד המבוקשת. המשיבה סומכת את עמדתה על השיהוי הממושך ביותר - למעלה מחמש שנים - שאינו סביר כלל ואין בנימוקים שהובאו בבקשה כדי להצדיקו. בהקשר זה נטען כי אין בעובדה שהמבקש הגיש בקשות החנינה כדי להשליך על הסוגיה המונחת לפנינו היום. המשיבה מטעימה כי הפנייה לסנגוריה הציבורית נעשתה עוד בשנת 2008 והנה - רק כעבור כשנתיים הוגשה הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. אף לכך לא באה הצדקה - כך טוענת המשיבה. עוד גורסת המשיבה כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר, זאת בהתחשב בכך שהסדר הטיעון שאומץ על-ידי בית המשפט כלל הסכמה לגבי כלל רכיבי הענישה ובהם רכיב הקנס. זאת ועוד, המדינה מציינת כי בהיעדר טענה שמצבו הנפשי של המבקש שלל את עצם אחריותו הפלילית, לא ברורה הזיקה בין מצב נפשי זה לבין שיעור הקנס. עוד טוענת המשיבה כי גם הסנגוריה הציבורית אינה מטילה דופי בייצוג שניתן למבקש בשעתו, וכי הטענות שמועלות בבקשה באשר לתוצאות שהיו עשויות להתקבל אילו ניתן למבקש ייצוג נפרד הן בגדר ספקולציות גרידא. לבסוף נטען כי חוות-הדעת שעליה מבסס המבקש את בקשתו היא חוות-דעת פרטית שלא עמדה למבחן בהליך משפטי. המשיבה מציינת כי יש באפשרותו של המבקש לפנות למרכז לגביית קנסות ולבקש לפרוס את הקנס.  

           קראתי בעיון רב את הטענות שבאו לפניי ואת המסמכים שבתיק, ובאתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

5.        המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בהליך פלילי הוא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק). לפי סעיף 201 לחוק נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת הערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). ודוק: על אף הגישה המקלה יחסית להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

6.        הבקשה שלפניי חריגה בנוף הבקשות להארכת מועד. גזר-הדין ניתן ביום 3.3.2005; המבקש סיים לרצות את עונש המאסר בפועל לתקופה של חמש שנים, שהוא רכיב הענישה העיקרי; לאורך התקופה הוא הגיש בקשות חנינה; הוא פנה לסנגוריה הציבורית בשנת 2008; והיום, כעבור למעלה מחמש שנים מאז שחלף המועד להגשת הערעור, הוא מבקש לערער על מקצת מגזר-הדין (שנקבע בהתאם להסדר טיעון) ובפועל - לקיים בירור חדש תוך בחינת ראיות שלא הוצגו עד כה. בסוף היום, כך תקוותו של המבקש, יבוטל עונש הקנס שהושת עליו בהתאם להסדר הטיעון.

           אכן, בקשה חריגה היא זו, ולא מצאתי מקום לקבלה. הכלל הוא כי ככל שהאיחור בהגשת ההליך הערעורי גדול יותר, כך גובר הנטל המוטל על מבקש הארכה, ועליו להציג טעמים חזקים יותר המצדיקים את האיחור (בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.97); בש"פ 8545/09 ציצ'ק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2009)). בענייננו, מדובר כאמור באיחור של חמש שנים, ועל כן עקרון סופיות הדיון הוא בעל משקל רב ביותר המטה את הכף נגד מתן הארכה. זאת ועוד: המבקש פנה אל הסנגוריה הציבורית בשנת 2008. ברי כי בנסיבות המקרה, ולאור הזמן הרב שחלף מאז שניתן גזר הדין, היה על הסנגוריה הציבורית - בבואה לבקש הארכת מועד - להראות כי פעלה במרץ רב לבירור העניין, ללא כל שיהוי וללא כל עיכוב. מן הבקשה שלפניי לא התרשמתי כי כך נעשה. כאשר מדובר בגזר דין מתחילת שנת 2005, והסנגוריה "נכנסת לתמונה" בשנת 2008, לא יעלה על הדעת שבקשה להארכת מועד תוגש רק במחצית שנת 2010. טענות כלליות בדבר הצורך לטפל בפניות קודמות ובדבר הצורך בליקוט החומר, בלימודו ובקיום פגישות ודיונים פנימיים, אין בהן די בנסיבות המקרה. לא למותר לציין כי מן הבקשה עולה שכבר במחצית הראשונה של שנת 2009 היה בידי הסנגוריה הציבורית כל החומר הקשור בתיק.

           ודוק: החובה לקיים את המועדים הקבועים בחוק לעניין הגשת הליך ערעורי מטילה על יוזם ההליך נטל של התנהלות מהירה ושקדנית. נטל זה גובר שעה שכבר חלפה התקופה הקבועה בחוק, והוא גובר ביתר-שאת כאשר חלפו חודשים ושנים מעת שניתן פסק-הדין. בענייננו, לא מצאתי הסבר מספק לאיחור הניכר ביותר אף לאחר שנעשתה פנייה מצד המבקש לסנגוריה הציבורית.

7.        עוד ראוי ליתן את הדעת למהות ההליך הערעורי שאותו חפץ המבקש להגיש. המבקש אינו טוען שהוא לא היה כשיר לעמוד לדין פלילי, ואינו משיג על עונש המאסר שהוטל עליו (שהוא בבחינת "עונש עשוי"). המבקש ממקד את השגותיו היום על מקטע אחד בענישה: הקנס שהוטל עליו (ועונש המאסר חלף תשלום הקנס). מדובר, כזכור, על עונש שהוטל על המבקש לפי הסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסדר הטיעון. המבקש עצמו טוען כי סבר שהסדר הטיעון שגובש בעניינו הוא הטוב ביותר שניתן היה להשיג. כך, מסתבר, סבר גם עורך-דינו דאז. בבקשה שלפניי מובאת תגובתו של הסנגור דאז לפניית הסנגוריה הציבורית בעניין ייצוגו של המבקש:

"בשיחה טלפונית עם עו"ד רעות קורוליק מיום 1.1.09, מסר עו"ד צחור שחוות הדעת הפסיכיאטרית לא הוגשה לבית המשפט מפני שהגיע, לדעתו, להסדר טיעון מוצלח. עו"ד צחור ציין כי עשה את כמיטב יכולתו בייצוג הלקוח והביע תרעומת על כך שהסניגוריה הציבורית מבקרת את עבודתו של עורך דין אחר. עו"ד צחור לא התייחס לסוגיית הייצוג המשותף".

           על רקע זה, הסנגוריה הציבורית מדגישה כי היא אינה טוענת לכישלון מצדו של הסנגור דאז. הסנגוריה הציבורית למעשה גורסת כי המבקש עצמו לא היה מעוניין, מסיבות שונות, לעשות שימוש בחוות-הדעת הפסיכיאטרית במסגרת המשא-ומתן להסדר טיעון. עם זאת, הסנגוריה הציבורית מעלה אפשרות כי אילו הייצוג של המבקש היה נפרד, הסנגור היה נוהג אחרת, למשל, פועל בנחרצות לשכנע את המבקש להציג את חוות-הדעת. אולם אלה הן הערכות ותו לא, ובנסיבות המקרה אין בהן כדי להצדיק לפתוח באיחור כה ניכר פתח לערעור ממוקד בנושא הקנס, זאת על בסיס ראיה בדמות חוות-דעת פסיכיאטרית, שעורך-הדין שייצג את המבקש לא מצא לנכון להציגה לפני הפרקליטות ולפני בית המשפט (אף כי חוות-הדעת נערכה לבקשתו, ומן הבקשה עולה כי במסגרת הטיעונים לעונש ציין הסנגור לפני בית המשפט כי מדובר בנאשם אשר מצוי בטיפול פסיכיאטרי ו"מצבו הנפשי היה קודם מעורער"). 

8.        לבסוף אציין כי ככל שהמבקש שרוי במצוקה כלכלית המקשה על גיוס כספי הקנס שהוטל עליו בגזר הדין, יש באפשרותו להגיש בקשה לפי סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, המורה כי "מנהל המרכז רשאי, על פי בקשתו של חייב, לפרוס או לדחות את תשלומו של חוב, אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי תשלום החוב, כולו או חלקו, במועדו, או כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות פריסה או דחיה של התשלום כאמור".

9.        סיכומו של דבר: מכל הטעמים שפורטו לעיל לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר הדין מיום 3.3.2005. הבקשה נדחית, לפיכך.

ניתנה היום, ח' באב תש"ע (20.7.2010).